הביטוי למצוקה העדתית פרץ החוצה באירועים שהתרחשו ב-1959 בשכונת ואדי סליּב בעיר התחתית בחיפה. בשכונה זו, שכונה ערבית שננטשה ב-1948, התגוררו בצפיפות רבה כ-15 אלף תושבים, רובם יוצאי צפון אפריקה. בין תושבי השכונה היה אחוז גבוה של מובטלים.

ב-8 ביולי 1959, בשעה 10 בלילה, פצע שוטר בירייה אזרח שיכור מתושבי ואדי סליּב. בתגובה תקפו כ-200 מאנשי השכונה את השוטרים שישבו בניידת של המשטרה שחנתה במקום. השוטרים היו לכודים בניידת כמה שעות וחולצו רק בתיווכו של מפקד משטרת חיפה.

למחרת גברו ההפגנות בשכונה, והתושבים מחו גם על האבטלה, על תנאי הדיור הירודים ועל העוני. ההפגנה התפתחה למהומות בעלות אופי עדתי, והמפגינים נשאו שלטים ועליהם כתובות: "אפליה של הצפון אפריקאים", "לחם, עבודה", "במרוקו קראו לנו יהודים וכאן קוראים לנו מרוקאים". המהומות האלימות התפשטו גם אל שכונת הדר, שכונה שהייתה מבוססת וסמוכה לוואדי סליב. חלונות ראווה בשכונה נופצו, חנויות נבזזו ורכוש הוצת. שוטרים נפצעו ומפגינים נעצרו. מוואדי סליב התפשטו המהומות ליישובים אחרים בארץ, כמו באר שבע ומגדל העמק, והן לא שככו במשך חודשים.

עוד באותו חודש התמנתה ועדה לחקירת האירועים. הוועדה התבקשה לבדוק את פעולת המשטרה בשכונת ואדי סליב ולבחון אם הייתה יד מארגנת מאחורי האירועים- ואת התנהגות המפגינים. הוועדה העלתה כי בקרב רבים מיוצאי מרוקו יש תחושה קשה של אפליה וקיפוח. מנהיגי המהומות, ובראשם דוד בן הרוש הועמדו למשפט. בתום משפטו הורשע בן הרוש ונידון לשנתיים מאסר. בסופו של דבר, קּוצר עונשו לעשרה חודשי מאסר.

המוסדות הממלכתיים - הממשלה, הכנסת, משרד הסעד, המשטרה ובית המשפט - גינו את התנהגות המתפרעים בוואדי סליב. בהודעות שפרסמו שללו כל ניסיון לקשור בין מוצא עדתי לבין מעמד כלכלי-חברתי. אולם העלאת הנושא העדתי לתודעה הציבורית הניבה תוצאות מידיות:

• בתחום החברתי - הוגשה הצעת חוק למתן מענקים למשפחות ברוכות ילדים והוגדל תקציב השיכון למפּוני המעברות.

• בתחום הפוליטי - מנהיגי האירועים בשכונת ואדי סליב הקימו ב-1960 רשימה לקראת הבחירות לכנסת, אבל לא הצליחו להיכנס לכנסת.

כעשר שנים לאחר אירועי ואדי סליב קמה ב-1971תנועת "הּפנתִרים השחורים". חברי התנועה מחו אף הם על הקיפוח החברתי והכלכלי של בני עדות המזרח.