הוויכוח על השילומים ומשפט קסטנר, העמיקו את נושא השואה בתודעה של אזרחי ישראל. הוסיפה לכך גם ההתארגנות של הניצולים: עוד בשנות ה-50 הם הקימו ארגונים לפי מקומות המוצא שלהם, או לפי קבוצות שאליהן השתייכו בזמן המלחמה, כמו לדוגמה: מחנה השמדה, פרטיזנים. הארגונים הללו סייעו להם להתמודד עם הזיכרונות, לשרוד ולהיקלט במדינת ישראל.

תהליך החקיקה בישראל חיזק את זיכרון השואה בחברה הישראלית והשפיע על עיצובו. בשנות ה-50 נחקקו בישראל שלושה חוקים בנוגע לשואה:

א. החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י – 1950. לפי חוק זה הועמדו לדין בעיקר יהודים באשמת תפקידים שמילאו ביּודנָרט, במשטרה היהודית בגטאות ו"קאפו" - ראשי יחידות עבודה במחנות הריכוז.

ב. חוק זיכרון השואה והגבורה, "יד ושם", תשי"ג – 1953. החוק מציג את החשיבות הלאומית של הקמת המוסד "יד ושם" ואת מטרותיו.

ג. חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט – 1959. עוד באפריל 1951 החליטה הכנסת לפעול לחקיקת חוק שייקרא יום הזיכרון לשואה ולמרד הגטאות. ההחלטה התקבלה בכנסת בעמידת דֹום לזכר הנרצחים. ב-1959 התקבל בכנסת "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה". שמו של החוק נגזר משמו של "חוק זיכרון השואה והגבורה 'יד ושם', תשי"ג-1953". ויכוחים מִרים ליוו את הסרת המילים "מרד הגטאות" משם החוק, כפי שהוצע ב-1951.

חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה קובע שכ"ז בניסן*- הוא יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה. יום זה מנציח גם את רצח העם היהודי וגם את מאבקו לחיים. ארגוני הניצולים פעלו לחקיקת חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובכך היו שותפים לחיזוק זיכרון השואה ולעיצובו. החוק התקבל בכנסת בקריאה שלישית פה אחד.

* כ"ז בניסן - יום שנועד להנציח את המרד הראשון באירופה הכבושה - מרד גטו ורשה. מרד זה פרץ בערב חג הפסח, י"ד בניסן תש"ג 19- באפריל 1943, ונמשך כחודש ימים. הכנסת ביקשה לקבוע את יום הזיכרון לשואה ולגבורה במהלך חודש זה, אבל לא קרוב מדי לחג הפסח. וכך - נבחר יום כ"ז בניסן סמוך ליום שבו פרץ המרד בגטו ורשה.