כשנתיים לאחר הקמת המדינה ובעיצומה של העלייה הגדולה נחקק בכנסת חוק השבּות (5 ביולי 1950). חוק השבות התקבל ביום כ' בתמוז, יום פטירתו של הרצל, והייתה לכך משמעות סמלית. עיקרו של חוק זה קובע כי “כל יהודי זכאי לעלות ארצה". בחוק יש הגבלה הקובעת כי זכות העלייה תישלל מכל מי “שפועל נגד העם היהודי, או עלול לסכן את בריאות הציבור או ביטחון המדינה או בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור".

לאישורו של חוק השבּות קדמה התלבטות קשה שעסקה בשאלה, האם ראוי לחוקק במדינת ישראל חוק שיש בו העדפה מפורשת של יהודים. החוק התקבל באווירה חגיגית בהסכמת כל המפלגות, ומּפאת חשיבותו הציג אותו לפני הכנסת ראש הממשלה ולא, כמקובל, השר הממונה על ביצועו (במקרה זה - שר הפנים). החוק היה אמצעי להגשמת החזון של קיבוץ העם היהודי בארצו, כפי שנקבע במגילת העצמאות.

מאוחר יותר התברר כי המחוקקים נמנעו מהגדרת המושג “יהודי", והתעוררה השאלה “מיהו יהודי"?. בתיקון לחוק משנת 1969 נאמר כי יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר והוא אינו בן דת אחרת.

ב-1952 נחקק חוק האזרחות, שקבע כי אזרחות ישראלית תוענק באופן אוטומטי לכל יהודי העולה למדינת ישראל מתוקף חוק השבות. החוק גם קבע כי אזרחות ישראלית נרכשת על ידי לידה בארץ או מכוח הישיבה בה. כך קיבלו אזרחות גם התושבים הערבים במדינת ישראל, שכן הם ישבו בה בעת הקמת המדינה. בחוק נקבע גם תהליך התאזרחות של תושבים שאינם יהודים, הרוצים לקבל אזרחות ישראלית.