שמיטת קרקעות ושמיטת חובות מדי שבע שנים היא מצווה/חוק מן התורה (שנזכר כמה פעמים, בשמות, ויקרא ודברים). שמ"ט פירושו עז"ב, נט"ש.

עיקרה של מצוות שמיטה קרקעות היא איסור עיבוד האדמה באותה שנה. את יבול האדמה מפקירים לטובת הנזקקים. החקלאי נקרא להקדיש את השנה ללימוד תורה ולהתפתחות רוחנית.

המצווה נוגעת לחקלאים שנאלצים לחדול מעיבוד הקרקע ואינם רשאים ליהנות מפירותיה, אך יש לה השלכות על כל תושבי הארץ, כי היא גורמת למחסור בתוצרת חקלאית או להפקעת מחירים.

למצווה טעמים אחדים: טעמים סוציאליים - שבין אדם לחברו (עזרה לעני); טעמים דתיים - ביטוי ליחסים שבין אדם לאלוהיו (האמונה והביטחון שהאל יספק פרנסה למקיים המצווה); וטעמים כלל אנושיים - בין אדם לעצמו (שביתה מעבודה מאפשרת התפנות להגשמה לא-חומרית, ממש כמו ביום השבת).

אין יודעים אם המצווה נהגה או נשמרה בקפדנות בארץ בימי בית המקדש הראשון, אך ידוע שהתקיימה בימי בית שני. בעיקרה זו מצווה התלויה בארץ, בבעלות היהודים על הקרקע, ואי אפשר לקיימה בחו"ל.

בראשית הציונות, עם הקמת המושבות העבריות הראשונות בארץ בשנת 1889, התעוררה השאלה האם לחדש את המצווה ובאיזה אופן. ברור היה שנִזקה של המצווה לחקלאים ולהתיישבות העברית הצעירה הוא גדול, מה גם שמרבית התושבים בארץ לא היו דתיים. מצד שני, חקלאים דתיים ביקשו לקיימה, וחוגים חרדיים איימו בהסרת אישור הכשרות ליבול המושבות - אם לא תישמר שמיטה כהלכתה.

גדולי הפוסקים של יהדות ספרד ואשכנז במאה ה-19 הסכימו להנהיג "היתר מכירה", שאיפשר מכירה (סמלית) של הקרקעות לגויים (לערבים) לזמן קצוב (לאותה שנה), וההיתר איפשר לחקלאים לעבוד כ"שכירים" וליהנות מהיבול ש"חדל" להיות של יהודים. פסיקה זו זכתה לגיבוי רב החל משנת 1910 על ידי הרב קוק, אך נחשבה לזמנית.

הפולמוס בנושא השמיטה מתחדש בארץ מדי כמה שנים ונוגע לגישות השונות ביחס למדינה היהודית (בשנת 2007 מפלג הנושא את היהדות האורתודוקסית - החרדים מול הדתיים לאומיים), ולשסע שבין דתיים לחילוניים.