הדמוקרטיה אינה "המצאה" יהודית ולכן אנו בישראל חשופים לסכנות ולפיתויים אוטוריטריים וטוטליטריים לא פחות מעמים אחרים. אין עמים דמוקרטיים או עמים אוטוריטריים, אך יש תנאים היסטוריים, תרבותיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים שעשויים להצמיח דמוקרטיה או עלולים לגרום לקריסתה. תנאי חשוב לדמוקרטיה הוא מסורת חינוכית דמוקרטית ושורשית. על הדילמות, המכשולים ועל הזיקה בין חינוך ודמוקרטיה בישראל.

בְּגֶרְמַנְיָה לָקְחוּ הַנָּאצִים תְּחִלָּה אֶת הַקּוֹמוּנִיסְטִים,

וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי קוֹמוּנִיסְט;

וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַיְּהוּדִים,

וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי יְהוּדִי;

וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת חַבְרֵי הָאִגּוּדִים הַמִּקְצוֹעִיִּים,

וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי לֹא הָיִיתִי חָבֵר אִגוּד מִקְצוֹעִי;

וְאָז הֵם לָקְחוּ אֶת הַקָּתוֹלִים,

וַאֲנִי לֹא הֵרַמְתִּי אֶת קוֹלִי, כִּי הָיִיתִי פְּרוֹטֶסְטַנְטִי;

וְאָז הֵם לָקְחוּ אוֹתִי,

אַךְ בְּאוֹתָהּ עֵת כְּבָר לֹא נוֹתַר אַף אֶחָד שֶׁיָרִים אֶת קוֹלוֹ לְמַעַנִי.*

המסר של המשורר הוא מסר נכון לכל העמים ולכל הזמנים. הוא אומר שאם לא נחנך אזרחים בעלי מחויבות מוסרית-ערכית לדמוקרטיה, לא תהיה דמוקרטיה. אין דבר בגנים היהודיים המחסן אותנו מפני הידרדרות לדיקטטורה. הדמוקרטיה איננה "המצאה" יהודית ולכן אנחנו כיהודים וכישראלים חשופים לסכנות ולפיתויים אוטוריטריים וטוטליטריים לא פחות מעמים אחרים. אין עמים דמוקרטיים ועמים אוטוריטריים, אך יש תנאים היסטוריים, תרבותיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים שמצמיחים דמוקרטיה או גורמים לקריסתה. תנאי חשוב לדמוקרטיה יציבה הוא מסורת חינוכית דמוקרטית ושורשית.

על הקשר בין חינוך ומשטר כבר עמדו הוגיה של יוון העתיקה. אריסטו אמר ש"החינוך הוא החשוב מכל הדברים שמביאים ליציבותם של משטרים". ועוד הוא אמר "שלא היתה תועלת בחוקים המעולים ביותר אם לא יהיו האזרחים מורגלים ומחונכים ברוח משטרים - אם החוקים דמוקרטיים ברוח דמוקרטית, אם החוקים אוליגרכיים ברוח אוליגרכית".

הדמוקרטיה של העם

הוגים וסופרים, כגון רוסו וטולסטוי, האמינו "שהעם הפשוט" ו"הפרא האציל" היו אנשי שלום, סובלנות והרמוניה שהציביליזציה המערבית "קלקלה" אותם. דברים דומים אנו שומעים בימינו מהפונדמנטליסטים הדתיים לסוגיהם. המחקרים האמפיריים הפריכו מיתוסים אלה אפילו במדינות המפותחות. כך הוכיח למשל הסוציולוג האמריקאי סיימור מרטין ליפסט, שבמעמד הפועלים האמריקאי חסר ההשכלה (ה-hard hats המפורסמים) אין הפנמה של ערכים דמוקרטיים ויש מידה רבה של עמדות אוטוריטריות מובהקות. ליפסט הראה שבורות אינה "רומנטית" ואינה מייצרת אדם פשוט וטוב לב. הסבירות היא גבוהה שחסרי ההשכלה יהיו תוקפנים, חסרי סובלנות ודוגמטיים הרואים את העולם בצבעי שחור-לבן. החינוך, כך מתברר, הוא תנאי הכרחי, גם אם לא תמיד תנאי מספיק, לדמוקרטיה של "העם".

חשיבות לקיומה של דמוקרטיה יציבה יש לקונצנזוס דמוקרטי בקרב "השכבה הפוליטית" (במקומותינו "האליטות"...), ההבדל בשנות ה-20 וה-30 בין גרמניה ואיטליה מצד אחד, לבין בריטניה וארה"ב מצד שני, היה פחות בדמוקרטיות של "העם" ויותר בדמוקרטיות של האליטות. באיטליה ובגרמניה חלק ניכר מהאליטות - הקצונה הבכירה, הצמרת הבירוקרטית, הנהגת מפלגות הימין, בעלי האחוזות, התעשיינים, חלק מהכמורה, רוב רובה של האינטליגנציה והסטודנטים - לא היו דמוקרטיים, בעוד שבבריטניה ובארה"ב רוב רובה של "השכבה הפוליטית" היתה נאמנה לדמוקרטיה. בגרמניה ובאיטליה האליטות האנטי-דמוקרטיות גייסו את הפוטנציאל האוטוריטרי בשכבות הנמוכות להפלת הדמוקרטיה. בבריטניה ובארה"ב לא היה מי שיעשה זאת.

הלקח ההיסטורי הוא ש"בריוני השוק" לבדם אינם מסכנים דמוקרטיה. גורלה של הדמוקרטיה נתון במידה רבה בידי האליטות ולכן חשוב מאוד שמערכת החינוך תבטיח שבקרב בעלי ההשכלה התיכונית והגבוהה יתקיים קונצנזוס דמוקרטי. בחברות משוסעות הדברים נכונים עוד יותר. גורלה של הדמוקרטיה במדינות אלו - כפי שהראה החוקר ההולנדי ארנדט לייפהוט - תלוי במידה רבה ביכולתן של האליטות לשתף פעולה, לכונן קואליציות, להפגין מתינות ולהיות סובלניים. אליטות דמוקרטיות שכאלו הבטיחו את יציבות הדמוקרטיה בהולנד, שוויץ ובלגיה, והיעדרן גרם לקריסת הדמוקרטיה באוסטריה בין מלחמות העולם, בלבנון של שנות ה-60 וה-70 ובקפריסין. הסיכוי והתקווה לשלום ודמוקרטיה בצפון אירלנד תלוי כל כולו ביכולת "השכבה הפוליטית" הקתולית והפרוטסטנטית לנהוג אחרת מכפי שנהגו במשך יותר מ-70 שנה.

תרבות נלמדת

הצורך בקיומה של "שכבה פוליטית" דמוקרטית אינו גורע מחשיבות החדרת ערכי הדמוקרטיה לשכבות העממיות. אין דמוקרטיה ללא אזרחים דמוקרטיים ואין אזרחים דמוקרטיים ללא חינוך והשכלה. אין זה מקרי שכל הדמוקרטיות היציבות מתקיימות בחברות יחסית משכילות, שלחמו בהצלחה בבערות. חינוך והשכלה מלמדים סובלנות, מרחיבים אופקים הנחוצים לשיקול דעת ולבחירה דמוקרטית, ומבטיחים אותו מינימום של תבונה שהכרחי כדי שלבחירה הדמוקרטית יהיה מימד רציונלי.

הזיקה בין חינוך ודמוקרטיה היא גם פונקציונלית וגם מהותית. היא פונקציונלית במידה שהחינוך מאפשר את ייצוב הדמוקרטיה, והיא מהותית במידה שהחינוך יוצר אדם בשל, אדם שיכול לפתח את הפוטנציאל הגלום באישיותו, וכך תורם לכבודו כאדם.

יש להדגיש שדמוקרטיה אינה רק מוסדות, חוקה וחוקים, דמוקרטיה היא גם תרבות פוליטית שבה פותרים סכסוכים בדרכי שלום ובה הפשרה היא ערך מרכזי. מדובר בתרבות נלמדת של מתינות, סובלנות, אמון חברתי ומעורבות אזרחית.

נשאלת השאלה באיזו מידה אכן קיימת "בעייה" בתחום החינוך לדמוקרטיה בישראל. התשובה ניתנת זה יותר מ-20 שנה על ידי מחקרים אמפיריים רבים, שכולם מצביעים על כך שהפנמת הערכים הדמוקרטיים על ידי הנוער הישראלי היא פגומה וחלקית.

מחקר שנערך ב-1976, על ידי צוות החוקרים רפפורט, לוי ורימור, העלה ש-47 אחוז מהתלמידים בכיתות ט" תומכים בשלילת זכויות מאזרחים שהם בעלי "דעות אנטי-ישראליות" ו-44 אחוז אף מתנגדים ללימוד ערבים באוניברסיטאות.

מחקר אחר של דאטר וסליקטר משנת 1979 קבע ש-52 אחוז מתלמידי כיתות י"א סבורים "שאין לתת לערבים זכויות פוליטיות".

מחקר מקיף של מכון ון ליר משנת 1984, שנערך על ידי צמח וצין בקרב תלמידי כיתות י"א וי"ב, העלה ש-21 אחוז מהתלמידים תומכים בהגברת הצנזורה על אמצעי התקשורת, 24 אחוז תומכים בצמצום החופש לבקר את הממשלה, 44 אחוז חושבים שיש לחוקק חוק "שיאסור ביקורת על הממשלה באמצעי התקשורת בכל הקשור ביחסינו עם הערבים" ו-43 אחוז הביעו דעה בעד צמצום זכויותיהם של אזרחים לא יהודים. באותו מחקר, 43 אחוז גרסו שלילת זכות הצבעה מיהודים התומכים בכינון מדינה פלסטינית, 66 אחוז תמכו בשלילת אותה זכות מערבים הרוצים בכינון מדינה פלסטינית ו-47 אחוז רצו למנוע ממוסלמים ונוצרים משרות בכירות במינהל הציבורי.

מחקר נוסף שערכה מינה צמח עבור מכון ון ליר ב-1987 העלה תוצאות דומות: 21 אחוז תומכים "במשטר חזק של מנהיגים שלא תלויים במפלגות" ושוב תומכים 53 אחוז בשלילת זכות ההצבעה מערבים, 48 אחוז רוצים למנוע ממוסלמים ונוצרים משרות במינהל הציבורי, 35 אחוז מתנגדים ללימוד ערבים באוניברסיטאות ו-58 אחוז תומכים באופן כללי בצמצום זכויותיהם של לא יהודים. בנושא הדתי מתגלות עמדות לא-דמוקרטיות באחוז ניכר של האוכלוסיה, משני צידי המתרס: 25 אחוז תומכים בצמצום הדמוקרטיה למען השלטת חוקים דתיים ועוד 36 אחוז מתנגדים לחופש להפגין נגד כפייה דתית. מן הצד השני גורסים 54 אחוז שאין להתיר הפגנות בעד איסור תחבורה בשבת.

תוצאות המחקרים בשנות ה-90 לא שונות במהותן מהתוצאות בשנות ה-70 וה-80.

ממחקר של בן סירא בקרב תלמידי כיתות י"א וי"ב, שנערך עבור משרד החינוך ופורסם ב- 1990, אנו למדים ש-74 אחוז מהתלמידים "תומכים" או "מאוד תומכים" בקביעה ש"מה שכיום דרוש למדינה זה מנהיגים חזקים שהעם יכול לתת בהם אמון, ולא דרושים כיום דיונים וויכוחים בכנסת ובמפלגות". ועוד אנו קוראים בעשרות הטבלאות ש- 20 אחוז "מתנגדים" או "דיט מתנגדים" להבטחת חופש דיבור לכל אדם בכל נושא", 53 אחוז "מתנגדים" או "די מתנגדים" למתן אפשרות לקבוצות התומכות בשלום להפגין בשטחים ו- 39 אחוז שוללים אותה זכות מקבוצות התומכות בארץ ישראל השלמה. גם "להבטחת הזכות להתארגן ולהפגין נגד כל מעשה של השלטון", "מתנגדים" או "די מתנגדים" 22 אחוז, בעוד ש-27 אחוז "מתנגדים" או "די מתנגדים" "להבטחת חופש הפולחן הדתי לכל אחד לפי הבנתו".

במחקרו של בן סירא מתברר גם ש- 32 אחוז דורשים להעניש את אנשי "שלום עכשיו" - 12 אחוז גורסים שדעותיהם מסוכנות ויש לגרשם מן הארץ, שישה אחוזים אומרים שיש להעמידם לדין ועוד 14 אחוז תומכים בשלילת זכותם להבעת דעותיהם בפומבי. תוצאות דומות קיבלו החוקרים כששאלו על אנשי התנועה לזכויות האזרח או חד"ש. הסובלנות כלפי אנשי הימין היתה גדולה בהרבה: 13 אחוז רצו להעניש את אנשי "מולדת", עשרה אחוזים את חברי "גוש אמונים" ורק ארבעה אחוזים את אנשי ה"ליכוד". מחקר נוסף - "נוער פוסט-אוסלו - פרופיל", שפורסם ב-1996 והקיף 3,700 תלמידי תיכון, גם הוא עבור משרד החינוך, על ידי ד"ר ראובן גל וד"ר יעקב אזרחי ממכון כרמל, כולל נתונים מבהילים ממש: 40 אחוז מהתלמידים רוצים ב"משטר חזק של מנהיגים שלא יהיו תלויים במפלגות או בקואליציות", 37 אחוז מכריזים על עצמם כ"שונאי ערבים", 67 אחוז גורסים ש"אין לתת לערבים שוויון זכויות מלא", 26 אחוז בעד צמצום החופש לשבות, 20 אחוז בעד הגברת החקיקה הדתית ו-24 אחוז בעד הידוק הצנזורה של אמצעי התקשורת (בממלכתי-דתי 42 אחוז, בממלכתי - 18 אחוז).

מחקר בינלאומי שנערך ב-1996 ב-27 מדינות, בקרב 31 אלף תלמידים, בדק דעות ועמדות של תלמידים בתחום הלאומנות, הגזענות והדמוקרטיה, והותיר את בתי הספר הממלכתיים-דתיים של ישראל ואת בתי הספר של הרשות הפלסטינית בתחתית הטבלה. ניתן לסכם את המחקרים האמפיריים ולומר שהם מראים באופן עקבי במשך 20 השנים האחרונות, שכרבע מאוכלוסיית התלמידים הוא בעל דעות אנטי-דמוקרטיות מובהקות, כשליל הוא בעלי השקפות דמוקרטיות מוצקות וכ- 40 אחוז הם בעלי תפישות "מעורבות", הכוללות מרכיבים דמוקרטיים ואוטוריטריים. המחקרים גם מראים באופן עקבי שהבעיה חמורה במיוחד במגזר הדתי והחרדי ובקרב תלמידי בתי הספר המקצועיים, אם כי גם בבתי הספר הממלכתיים העיוניים הנתונים רחוקים מלהשביע רצון.

"מה רצוי לעם"

מדוע כה קשה לחנך לדמוקרטיה בישראל? יש קושי הנובע מכך, שגם האוכלוסיה הבוגרת בישראל רובה ככולה חסרה מסורת דמוקרטית. היהודים שבישראל הם דור ראשון, שני או שלישי ליהודים שבאו מארצות אוטוקרטיות, שלא היתה בהן תרבות פוליטית דמוקרטית-ליברלית. במובן זה אין הבדל בין העליות מרוסיה, פולניה, רומניה והונגריה לבין העליות ממרוקו, עיראק, תימן ואיראן. כיוון שגם ערביי ישראל נעדרי מסורת דמוקרטית, ניתן לומר שרוב רובם של אזרחי ישראל גדלו בסביבה שאין בה מסורת דמוקרטית-ליברלית מושרשת וארוכת ימים.

גם המסורת הפוליטית של התנועות והמפלגות הפוליטיות העיקריות בעייתית מבחינה דמוקרטית-ליברלית.

מחנה השמאל ההיסטורי גדל על מסורת יקובינית-קולקטיביסטית שקידשה את עיקרון הרוב, אך לא את חירויות הפרט, שהן לב ליבה של הדמוקרטיה הליברלית. בשמאל בלט גם "אליטיזם" לא דמוקרטי, אליטיזם שהאמין שהחלוצים ("האוונגרד") הם הקובעים את הדרך בשם "העם" (היטיב לומר זאת בן גוריון, באומרו: "לא חשוב מה רוצה העם, חשוב מה רצוי לעם").

במחנה הימין הרביזיוניסטי, שהצמיח בתקופת הישוב את האצ"ל והלח"י, ניתנה עדיפות לערכי הלאום והמדינה, בעוד חירויות הפרט נחשבו כפרט זניח בדרך לגאולה. המחנה הלאומי קידש בעבר את הסדר, הכוח, המשמעת, ההיררכיה, הצבאיות ו"האחדות", ולא את הסובלנות והפלורליזם. "חירות" דגלה בעיקר בחירות העם ולא בחירות האזרח. במחנה הדתי, ההלכה ויהדותה (במובן הדתי) של המדינה היו תמיד חשובות יותר מחירויות האדם והאזרח. הדמוקרטיה אינה חלק מהמסורת הדתית היהודית וקשה היה למפלגות הדתיות להסתגל לרעיון החדש שיובא מהמערב.

בישראל יש, אם כן, צורך לייצור מסורת פוליטית דמוקרטית, שכן היא לא מובנת מאליה, לא עקב הרקע של האזרחים ולא עקב ההיסטוריה של המפלגות "ההיסטוריות". מסורת יוצרים באמצעות חקיקה, התנהגות ההנהגה שחייבת להוות דוגמה לסובלנות, לדו-קיום ולכבד – באמצעות כללי משחק הוגנים ובאמצעות חינוך פוליטי דמוקרטי.

היעדרה של חוקה מקשה על המעשה החינוכי הדמוקרטי. חוקה דמוקרטית, שהיא חוק-על, חייבת לכלול את סדרי השלטון המרכזיים ואת ערכי המדינה, וחייב להיות בה מקום מרכזי לחירויות האדם והאזרח. חוקה כזו, שהיא מסמך אחד שמתייחסים אליו ביראת כבוד, מהווה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה בדמוקרטיות המתוקנות. "חוקי היסוד" של ישראל אינם תחליף נאות, שכן הם סדרה של חוקים שאין ביניהם קשר אורגני, הם אינם מתייחסים לחירויות האזרח "הקלאסיות" (כגון חופש הביטוי, האסיפה והדת) וניתן לשנותם בקלות יחסית.

כיוון שאין לישראל חוקה שמרסנת את השלטון ומבטיחה "ממשל מוגבל", שמירת הדמוקרטיה תלויה במידה רבה בהתרסנות אנשי השלטון בכנסת ובממשלה, והתרסנות זאת היא פועל יוצא של החינוך אותו קיבלו. יש לזכור שבניגוד לכנסת בשנות ה-50 וה-60, בכנסת של שנות ה-90 רוב חברי הכנסת הם בוגרי מערכת החינוך הישראלית.

ועוד מכשול עומד בפני המחנך לדמוקרטיה בישראל, והוא היעדרו של קונצנזוס על עקרונות המדינה ועיקרי המשטר. ידוע לנו שדמוקרטיות יציבות דורשות הסכמה לאומית רחבה. במדינות כגון ארה"ב, בריטניה, הולנד או מדינות סקנדינביה נפתרו זה מכבר סוגיות הגבולות, מבנה המדינה, החוקה ויחסי דת ומדינה. במדינות אלה קיימת הסכמה כללית על עיקרי המשטר. אם קיימת אי-הסכמה עמוקה בנושאים מרכזיים, יהיו תמיד חוגים רחבים שמבחינתם החלטה כזו או אחרת היא בבחינת "ייהרג ובל יעבור". בישראל אכן אין הסכמה לאומית בענייני "השטחים", הגבולות ובנושא דת ומדינה, וקשה לדמוקרטיה לתפקד במצב זה.

מחנכים לדמוקרטיה

למורה בישראל קשה לחנך לדמוקרטיה כשכמה מהעמדות (כגון "מדינת הלכה" או "טרנספר") שעליהן אין הסכמה הן אנטי-דמוקרטיות בעליל. קשה למורים להתמודד עם מצב זה פן יואשמו במפלגתיות ובאינדוקטריזציה. נושאי השטחים והדת מעוררים אמוציות חזקות, ומורה שירצה להימנע ממתחים בכיתה ינסה לעקפם. פרופסור צבי לם אמר בזמנו, ש"הבסיס לקיומה של חברה דמוקרטית הוא היכולת לקיים דיון קולקטיבי בבעיות העומדות בפני החברה – דיון ענייני ורציונלי". ספק אם בית הספר מסוגל לכך, אך דווקא עקב היעדרה שלהסכמה לאומית רחבה בעניינים חיוניים, החינוך לסובלנות, פשרות ודו-קיום חשוב שבעתיים.

גם המצב בשטחים, שנמשך כבר יותר מ-30 שנה, אינו מקל על החינוך לדמוקרטיה. קשה לחנך לדמוקרטיה כשבחלק נכבד מהשטח הנתון לשלטון המדינה אין דמוקרטיה אלא שלטון צבאי (למעשה כך היה גם המצב לפני מלחמת ששת הימים, שהרי בשנים 1966-1948 התקיים שלטון צבאי באיזורי הערבים, בתוך מדינת ישראל), שבשטחו אין משטר ייצוגי ואין משטר מוגבל, אין חירויות אזרח ואין שוויון אזרחי.

סוגיית השטחים קשורה לסוגיית הביטחון. בחברה למודת מלחמות מאז קיומה, שבה נושא הביטחון הוא קיומי וכמעט מקודש, רבים רואים בשלטון החוק, בחירויות האדם ובדמוקרטיה מותרות שטובות למדינות אחרות. מקובלת ורווחת מאוד התפישה שגישה סמכותית ולא דמוקרטית היא המתאימה והיעילה יותר במלחמות, במצבי חירום ובלחימה בטרור. לכן, אין כמעט ביקורת ציבורית על תקנות ההגנה לשעת חירום, על הצנזורה הבטחונית או על הפעלת "לחץ פיזי מתון" בחקירות השב"כ. קשה מאוד לחנך לדמוקרטיה באווירה שכזו.

סוגיית המיעוט הערבי היא עוד נושא שמקשה על חינוך לדמוקרטיה. יש בעיה בחינוך לדמוקרטיה שבמרכזו ערך השוויון בין אזרחים, כשהכל יודעים שעדיין אין שוויון מלא בין יהודים וערבים. דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אולי היא אף בעיקרה משטר המגן על זכויות המיעוט. "שלטון העם" ("דמוס קרטוס") הוא שלטון הרוב והמיעוט, שהרי "העם" מורכב מרוב ומיעוט וקשה לומר ש"שלטון העם" במובן זה מתקיים בישראל. המיעוט הערבי עדיין אינו זוכה לשוויון בתחום החינוך, הקרקעות, ההתיישבות, מכסות המים, המשכנתאות והתעסוקה. "המוסדות הלאומיים" – הסוכנות, הקרן הקיימת וההסתדרות הציונית – משרתים רק את צורכי האוכלוסיה היהודית. "אדמות הלאום" גם הן ליהודים בלבד.

במערכת החינוך – היהודית והערבית כאחד – לא מדברים גלויות על נושאים אלה. כך גם בנושא הדת. מורה צריך אומץ אזרחי לומר שיש מתח בין הדמוקרטיה והסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. החינוך העצמאי לסוגיו סגור לחלוטין לנושא הדמוקרטיה. בבית הספר הממלכתי-דתי יש קושי לחנך לדמוקרטיה כשרבים מהמורים חושבים שמדינה יהודית-דתית חשובה ממדינה דמוקרטית. גם במערכת החינוך הממלכתית אין דיון פתוח של ממש בדיני האישות, בפסולי החיתון, ברשימות השחורות ובאפליית הרפורמים והקונסרבטיבים – סטטוס קוו חוקי שמנוגד לכל מה שמקובל במדינות הדמוקרטיות הליברליות המערביות.

ועוד קושי אחרון שיש למחנכים – חוסר הדוגמה האישית. איך ניתן לחנך לשלטון החוק כשראשי ממשלה בישראל מזלזלים בו, ואיך ניתן לחנך לסובלנות כשמנהיגים פוליטיים בכירים מכנים את יריביהם הפוליטיים "סוכני אויב", "בוגדים" ו"משתפי פעולה".

פיתוח אקלים דמוקרטי

מה עושים, אם כן? יש לציין שמאז אמצע שנות ה-80 עושים לא מעט בנושא החינוך לדמוקרטיה – בבתי הספר, בצבא, בתנועות הנוער. יש גם מעבר מבורך בלימודי האזרחות מהדגשת המוסדות הפורמליים להדגשת מהות הדמוקרטיה וערכיה. עם זאת, הנעשה הוא טיפה בים הצרכים. יש צורך לפתח יותר כישורים קוגניטיביים ("חינוך לדמוקרטיה"), אך יש צורך גם בפיתוח התנסות חווייתית דמוקרטית ("חינוך דמוקרטי"). יש צורך לפתח "אקלים דמוקרטי" ו"סביבה דמוקרטית" בבתי הספר. ברור שבית הספר לא יכול להיות דמוקרטי במלוא מובן המילה, כפי שגם הצבא ו"המוסד" לא יכולים להיות דמוקרטיים במבנה ובדרך פעילותם. אך בית ספר בדמוקרטיה צריך לטפח "איי דמוקרטיה" והוא צריך להיות שונה באופן מהותי מבית ספר בדיקטטורה, בדיוק כמו שצבא או שירותי ביטחון בדמוקרטיה צריכים להיות שונים מצבא ומשירותי ביטחון בדיקטטורה. גם בית הספר, שבמהותו הוא ארגון היררכי, יכול להתנהל בדרך ליברלית ולא אוטוקרטית.

חינוך לדמוקרטיה אינו חינוך הטפתי-מפלגתי. מדובר בחינוך פוליטי לפלורליזם, סובלנות, פתרון סכסוכים בדרכי שלום, ועם מחויבות עמוקה לזכויות האדם והאזרח. מי שבורח מחינוך פוליטי-דמוקרטי, מחשש שיש בכך "פוליטיקה", מחנך "נתינים" שישרתו בנאמנות כל משטר וכל דיקטטור. "נתינים" שכאלה לא יהיו אזרחים שיגנו על המשטר הדמוקרטי בשעת מבחן.

צוות ועדת קרמניצר (1996) הדגיש את חשיבות "החינוך לאזרחות, שחייב להתבטא בתהליך מתמשך לאורך כל שנות הלימוד בהליך כוללני ובתיאום עם תחומי הלימוד כולם, וזאת בנוסף לפיתוח אקלים אזרחי בית ספרי". חילופי הגברי במשרד החינוך הם הזדמנות נאותה להתחיל לעשות את מה שצריך לעשות.
............................................................................................
* תרגום מגרמנית: רוני שטיין-אמיר, "לא הרמתי את קולי". © Copyright by Pahl-Rugenstein Verlag, Bonn, Fr, Germany.
לשיר המצוטט יש גרסאות שונות .יש הטוענים שהשיר נכתב במקור על ידי ברטולד ברכט.