ניסיון לנתח את המשמעות המעשית של הזכות לשוויון יוביל אותנו להבחנה בין היבטים אחדים של זכות זו.

1. שוויון לפני החוק

לכל אדם יש אותן זכויות משפטיות. החוק מגן על זכויותיו של כל אדם ואדם, ואוכף חובות על כל אדם ואדם, באותו אופן ובאותה מידה.

הפרה של עקרון השוויון לפני החוק מוצדקת רק כאשר קיימות נסיבות רלוונטיות לכך, שנקבעו בחוק ונתמכות על-ידיו. אחד המנגנונים המקובלים בחברות דמוקרטיות לשמירה על הזכות לשוויון לפני החוק הוא הבטחת שירותי משפט ציבוריים והגנה משפטית מטעם המדינה לנאשמים שאינם מסוגלים להגן על עצמם.

2. שוויון מדיני

שוויון מדיני מתבטא בשוויון הזדמנויות להשתתף בתהליך הפוליטי, והוא ממומש בחברה דמוקרטית בזכות בחירה כללית ושווה לכל פרט, בזכות להביע דעה, להתאגד ולהיבחר למוסדות השלטון, ובממשל המייצג את הדעות והאינטרסים של כלל הבוחרים. עקרון השוויון בתחום המדיני יכול לחול גם על חובותיו של האזרח. למשל, יש מדינות המחייבות את אזרחיהן להשתתף בבחירות לשלטון (אוסטרליה) או לקבל על עצמם תפקידים ציבוריים (למשל, השתתפות בחבר-מושבעים).

3. שוויון תרבותי

שוויון תרבותי משמעותו מתן ערך שווה לתרבויות שונות, ומתן אפשרות שווה לכל להשיג, להתבטא וליצור בכל אחד מתחומי החיים החברתיים והתרבותיים. היבט זה של הזכות לשוויון עניינו הכרה בפלורליזם [ריבוי של גישות שונות] חברתי ותרבותי ובסובלנות כלפי האחר והשונה. לכל פרט ולכל קבוצה יש זכות לנהל חיי חברה ותרבות משלהם, וחלה עליהם גם החובה לסובלנות כלפי חיי החברה והתרבות של האחר.

4. שוויון חברתי-כלכלי (סוציואקונומי)

בני-אדם שונים זה מזה מטבעם, ובתור שכאלה גם הישגיהם החברתיים והכלכליים אינם אחידים ומובילים לאי-שוויון חברתי וכלכלי. המדינה הדמוקרטית אינה נתבעת לבטל שונות זו, מפני שהיא אינה יכולה לעשות זאת אלא במחיר דריסתן של זכויות אדם אחרות ובמחיר הקפאת התפתחותה החברתית והכלכלית. אבל היא נדרשת לאפשר שוויון הזדמנויות לכל, כלומר, מתן הזדמנויות שוות לכל אזרחיה. הפירוש של שוויון הזדמנויות אינו לתת לכל אחד אותו דבר, אלא לדאוג לכך שלכל אדם יהיו אותן הזדמנויות להתפתח ולהפיק תועלת מכישוריו האישיים. התומכים בעיקרון זה מודעים לכך ששוויון הזדמנויות לא יושג רק בעזרת "השוויון המהולל לפני החוק האוסר על העשיר והעני כאחד לגנוב ולישון מתחת לגשר" (משפטו הידוע של אנטול פרנס, סופר צרפתי), עקרון שוויון ההזדמנויות מניח אמנם הקצאה שוויונית של זכויות, אבל דורש גם הבטחת צרכים בסיסיים מסוימים לכל אדם, על-מנת שיהיו לו הכוחות לנצל את זכויותיו ואת ההזדמנויות הפתוחות לפניו. לכן, גישה זו אינה מחייבת התייחסות אחידה לפרטים ולקבוצות חברתיות, אלא דווקא התייחסות מבחינה. השלטון נדרש לדאוג לחלשים ולפצותם על חסריהם על-ידי חקיקה סוציאלית ומתן שירותים חברתיים. דוגמה אחת למנגנונים של מתן הזדמנויות שוות היא מדינת-הרווחה על חוקיה השונים: חוק חינוך חובה לכל, חוק ביטוח בריאות ממלכתי, חוק שכר-מינימום ותשלום דמי-אבטלה, חוק הביטוח הלאומי ועוד.

קביעת מדיניות חברתית בדבר מיסוד מנגנונים לצמצום פערים ולהשגת שוויון בין יחידים ובין קבוצות בתחום החברתי-הכלכלי מתבססת על עקרון הצדק החלוקתי. מדיניות כזאת מופעלת על-ידי יישום של כללי חלוקה, שתפקידם לקבוע כיצד לבצע חלוקה צודקת של משאבים שכמותם מוגבלת בדרך-כלל; כלומר, כיצד יחלקו מוסדותיהן של החברה או של המדינה שירותים, טובות-הנאה ומשרות, מצד אחד, וכיצד יטילו חובות ומטלות, מצד אחר.

ניתן למנות כללים אחדים לחלוקת משאבים ולהטלת חובות:

1. שוויון מוחלט: חלוקה שווה לכולם, ללא הבדל.

2. שוויון רלוונטי או יחסי: חלוקה שווה לאנשים השווים זה לזה מבחינת התכונות הרלוונטיות לחלוקה, או חלוקה באופן יחסי למידת הבעלות על תכונות שהינן רלוונטיות לחלוקה.

3. חלוקת משאבים לפי צרכים, והטלת חובות לפי יכולת

חברות שונות יכולות להפעיל כללי חלוקה שונים: גם בתוך חברה מסוימת ניתן להשתמש בכללים שונים בתחומי חיים ובמצבים שונים. כלל החלוקה שחברה מסוימת מעדיפה מגדיר למעשה מהן התכונות הרלוונטיות בעיני אותה חברה המזכות את בני-האדם בזכות לשוויון: ערכו האנושי (כלל 1), תרומתו הסגולית (כלל 2) או צרכיו ויכולותיו (כלל 3). חשוב שנבין שכללי החלוקה הללו אינם בהכרח חלופות המוציאות זו את זו. יש ביניהם כאלה המרחיבים או מצמצמים כלל אחר, וחברה יכולה לאמץ, לפי העניין, כלל מסוים לבעיית חלוקה אחת, וכלל אחר לבעיית חלוקה אחרת.